תביעות הולדה בעוולה נוגעות למקרים בהם נולד ילד הסובל, לרוב, מנכות קשה מאוד כתוצאה מתסמונת או מחלה גנטית, מומים מולדים או מחלות מולדות אחרות.
הטענה העומדת בבסיס התביעות של הולדה בעוולה
היא שהצוות הרפואי נמנע מלבצע בדיקות או התעלם מממצאים במהלך ההריון (ולפעמים גם לפניו) שאם היו זוכים להתייחסות הולמת, היו מביאים את הצוות הרפואי לחשוד כי העובר עשוי להיוולד כשהוא לוקה בנכות קשה. הטענה היא שאם הצוות הרפואי היה מוסר מידע זה להורים במהלך ההריון, ההורים היו מקבלים החלטה להפסיק את ההריון, על מנת למנוע לידתו של ילד שעתיד לסבול כל חייו מנכות קשה.
משהצוות הרפואי לא מסר את המידע הנדרש, ולא אפשר להורים לקבל החלטה בדבר הפסקת ההריון, יש להטיל עליו אחריות לשאת בנזקים, ולחייבו לשאת בהוצאות השונות והרבות הכרוכות בטיפול בילד החולה, ובהמשך כמובן גם בבגרותו.
חיים בעוולה
עד שנת 2012, תביעות הולדה בעוולה (או תביעות “חיים בעוולה” כפי שכונו עד אז) היו יכולות להיות מוגשות לבית המשפט עד להגיעו של הילד לגיל עשרים וחמש. אפשרות זו הייתה קיימת נוכח הוראותיו של סעיף 10 לחוק ההתיישנות המורה כי “בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו עדיין לא מלאו לתובע שמונה עשרה שנה.” לפיכך, עד לשנת 2012, גם בתביעות הנדונות, תקופת ההתיישנות בת 7 שנים הקבועה בחוק ההתיישנות, הייתה מתחילה להיספר רק מהגיעו של הילד לגיל שמונה עשרה, קרי, הילד יכול היה להגיש תביעה עד ליום הולדתו העשרים וחמש.
בשנת 2012, באה לעולם הלכת המר (ע”א 1326/07 ליאור המר נגד פרופ’ עמי עמית) בה בית המשפט העליון קבע כי לילד החולה לא תעמוד יותר עילת תביעה עצמאית בגין נכותו הקשה. עם זאת, האפשרות להגיש תביעה בגין הולדתו של הילד החולה, על הנזקים הכלכליים הכרוכים בכך, לא חוסלה לגמרי. בית המשפט העליון קבע כי מעתה עילת התביעה תעמוד להוריו של הילד, וכאמור לא לילד עצמו.
חיש מהר, המוסדות הרפואיים וחברות הביטוח שלהם, “קפצו על המציאה”, ובאמצעות עורכי דינם החלו לטעון טענות התיישנות על תביעות שהוגשו לאחר שבע שנים מהלידה. טענתם הייתה כי משעה שעילת התביעה הועברה מן הילד החולה להוריו, אין עוד רלוונטיות לסעיף 10 לחוק ההתיישנות, מכוחו כאמור תקופת ההתיישנות מתחילה להיספר רק מהגיעו של הילד לגיל שמונה עשרה.
בקצרה, יצוין כי במהלך השנים, לאחר בואה לעולם של הלכת המר, בתי המשפט ניסו להתמודד עם התוצאה הבעייתית המתוארת, באמצעות קביעה של תקופות מעבר שונות, מכוחן, גם תביעות שהוגשו לאחר שבע שנים מהלידה, זכו להישמע תוך דחייה של טענת ההתיישנות.
הלא בין אם עילת התביעה שייכת להורים ובין אם היא שייכת לילד עצמו, לא יכול להיות ספק כי כספי הפיצויים אמורים להטיב, בראש ובראשונה, עם הילד הפגוע, אשר צפוי להיזקק לטיפול, עזרה ותמיכה למשך שארית חייו, ואלמלא כספי הפיצוי לא יזכה לטיפול, לעזרה ולתמיכה, שבכוחם של כספים אלה להעניק לו.
בנסיבות אלה, דומה כי ניתן לתהות על קנקנה של הלכת המר, ולהרהר האם נכון היה להעמיד את הילדים הנכים, הקשים ביותר, בפני משוכה משפטית שיכולה להמיט אסון על תביעתם, ואינה עומדת בפני ילדים עם נכויות ונזקים שהם לרוב פחותים בהרבה.
מכל מקום, נכון להיום, בהתאם למצב המשפטי הקיים, ככלל, תביעות “הולדה בעוולה” המוגשות לאחר שבע שנים מהלידה צפויות להיתקל בטענת התיישנות.
אז מה עושים?
הדבר הראשון, ואולי הברור מאליו, צריכים לגלות ערנות ולבחון במהירות יחסית, עם גורמי מקצוע כדוגמת מומחים רפואיים ועורכי דין העוסקים בתחום הרשלנות הרפואית, האם קיימת עילת תביעה. לא אחת, הורים רבים לא ערים לעובדה כי המצב של ילדם היה עשוי להיוודע לצוות הרפואי עוד במהלך ההריון לו היה פועל כנדרש. מבחינת הורים רבים, לידה של ילד חולה היא בבחינת גזרת גורל, ממנה לא ניתן היה להימנע. תפיסה זו מונעת מאותם הורים לחקור ולברר, בתוך תקופת שבע השנים מהלידה, האם הצוות הרפואי שניהל את מעקב ההריון פעל כנדרש, והאם תודות למידע שהיה יכול להימסר להורים, ולא נמסר, ניתן היה למנוע לידה של ילד חולה הסובל מנכות מולדת קשה.
סיבה שכיחה נוספת לאיחור בהגשת תביעות הולדה בעוולה, והגשתן לאחר שבע שנים מהלידה, נעוצה בעובדה כי אבחון המחלה או התסמונת הגנטית הוא לא תמיד פשוט. כך למשל, קיימות מחלות ותסמונות גנטיות שונות שאבחונן אורך שנים רבות, היות והסימנים הקליניים האופייניים להן, לא תמיד באים לידי ביטוי מיד לאחר הלידה. לא אחת, בסמוך לאחר הלידה, התינוק נחזה להיות ככל תינוק בריא אחר, אולם, עם הזמן מתגלה כי לא כך הדבר. בנסיבות אלה, לעיתים, חולפות מספר שנים עד שמתחיל הברור הרפואי, ובהמשך גם האבחנה הרפואית, ועמה, לעיתים, בהמשך גם הידיעה, כי ניתן היה להציע אבחון טרום לידתי עוד במהלך ההריון, לו הצוות היה פועל כנדרש, ונותן דעתו לממצאים שונים שעמדו בפניו, שאמורים היו להוביל אותו, לחשוד כי העובר עשוי להיוולד כשהוא לוקה במחלה/בתסמונת גנטית.
כפי שיובהר להלן, סעיף 8 לחוק ההתיישנות, וסעיף 89(ב) לפקודת הנזיקין, עשויים להוות פתרון לתביעות הולדה בעוולה שתוגשנה לאחר שבע שנים מהלידה, בהן תועלה טענת התיישנות.
סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע כי אם נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה מסיבות שלא היו תלויות בו, ואשר הוא לא היה יכול למנוע אותן אף בזהירות סבירה, יתחיל מניין ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלו לראשונה. לעומת זאת, סעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין, קובע כי בתובענות שעילתן נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל, עילת התביעה נמנית מהיום שבו אירע הנזק, ואם לא התגלה הנזק ביום שאירע, תימנה העילה מיום גילוי הנזק, ובלבד שלא חלפו עשר שנים מיום אירוע הנזק.
לסיכום, עדיף לפעול מוקדם ממאוחר, אולם גם בשלב המאוחר, קרי, גם לאחר שבע שנים מהלידה, בהחלט עשוי להימצא פתרון משפטי שיוביל לדחיית טענת ההתיישנות, ולסלילת הדרך לקבלתה של תביעה הולדה בעוולה מוצדקת.
